<h1>הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק סימן קמ"ד</h1>
<h2>דף קיד.</h2>
א) להגיד לבנו ליל חמשה עשר בניסן יציאת מצרים דכתיב (שמות י"ג) והגדת לבנך וגו' ואמרו רבותינו (מכילתא פר' בא פ' י"ז) צריך לעשות שינוי כדי שישאל הבן כגון לטבולב) וגם צריך ליטול ידיו קודם אכילת ירקות וגםג) לעקור השלחן וצריך להיות לו ארבע כוסות מיין שניםד) מהם מוזגים קודם אכילה כדי שישאלו ואפילו אינו שואל מגיד לו אביו וכן אדם לחבירו או לעצמו ואומר ההגדה כולה כמו שהיא כתובה וכשמגיע למצה זו יגבי' אותה וכן למרור זה אבל השניה) תבשילין העשויים זכר לפסח ולחגיגה אסור להגבי' וכשהואו) אוכל המצה ושותה הארבעה כוסות צריך להסב והבן מיסב לפני אביו, ותלמיד של אומנות לפני רבו כמו כן אבל תלמיד של תורה אינו מיסב לפניז) רבו (ש"ע ואם אוכל על שלחן בפני עצמו צריך להסב) וכן עבד לפני אדונו וכן אשה לפני בעלה פטורין מהסיבה אך אם אשה חשובה היא צריכה להסב (ש"ע וכל הנשים שלנו מקרי חשובות אך לא נהגו להסב כי סמכו על דברי ראבי' שכתב דבזמן הזה אין להסב) ובין כוס ראשון לשני אם רצה לשתות ישתה וכן בין ב' לג' אבל בין ג' לד' לא ישת' ואם הוא חול' וצריך לשתות עוד יביא כוס חמישי ויאמ' עליו הלל הגדולח), מצוה לעשות החרוסת זכרט) לטיט, והא דאמרינן התם אף על פי שאין חרוסת מצוה הכי פירושו אין מצוה אלא גם חובה משום קפאי) וצריך לקהוייהי זכר לתפוח. [סמ"ק סימן קמ"ד]. א) המתענה תחת בנו בכור קטן בערב פסח אין רשאי לפסוק עד שיגדל ויתענה בעצמו דתנן בפ"ק דשקלים כל כהן קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אין פוסקין מפי מוהר"ר אברהם מצאתי. ב) אחר קידוש מיד שאר ירקות בחרוסת או בחומץ, והעיקר בחומץ או במורייס ולא בחרוסת, שהרי החרוסת לא הוזכר במשנה בטבול ראשון. ג) דוקא לדידהו שהי' להם שולחנות קטנים, אבל לדידן שיש לנו שולחנות גדולות אין צריך לעקור השלחן אך צריך לעקור הקערה, ובקערה צריך שיהיו בה המצות של מצוה והמרור והירקות ושני תבשילין כיון שעקירתה במקום עקירת שולחן שלהם ולאפוקי מאותם שנותנים המצות של מצוה חוץ לקערה על גבי שולחן וטעות הוא בידם דהאיך תחשב הקערה במקום השולחן אם אין המצות בתוכה ותהא הקערה נתונה לפני מי שאומר ההגדה וכשמתחיל הא לחמא עניא עוקר אותה מלפניו (ש"ע ויאמר הא לחמא עד מה נשתנה ואז יעקור הקערה) ונותנה בסוף השולחן וכשמתחיל עבדים היינו מחזיר אותה לפניו וכשעוקר אותה אין צריך להסיר ממנה השני תבשילין דהא דאמרי' בשר אין מגביהין מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ זהו דוקא כשאומר בהגדה פסח שהיו אבותינו אוכלים, אך אעקירת הקערה שהכל נתון שם אין לחוש אף כי אין צריך להגביה הקערה כי אם מעקרה ממקום למקום ועקירת השולחן הוי הכירא לפי שנראה שאכלו כבר כשעוקרין השולחן ומסלקים אותו מלפני המסובין ושייך לשאול למה עושין כי עדיין לא אכלו הכי משמע פרק ערבי פסחים ולכך אין להחזירו עד שיאמ' מה נשתנה וטובא הכירא עבדין מאכילת ירקות קודם הסעודה שהוא מטבול ראשון וכן ממזיגת כוס שני קודם הסעודה ומעקירת השולחן ולדידן עקירת הקערה. ד) הא' מוזג משום קדוש ושני לאחר שטובל בירקות ובצע המצה שניי'. ה) רגילין לעשות ב' תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה שהיו מביאין בי"ד חגיגה עם הפסח וכשחל י"ד להיות בשבת יש שאינם רוצים לעשות כ"א תבשיל אחד לפי שחגיגה שבי"ד לא היתה באה בשבת כדאיתא בפסח שני אמנם מורי הרב רבי יחיאל אומר כי אין לחוש לזה כיון שאינו כי אם זכר ואותם המדקדקים בזה נראה שעושים אותו כמו קדשים ממש ונכון לעשות ב' תבשילין בכל ענין גם כשחל י"ד להיות בשבת. ו) נראה לרשב"א דודאי במצה כיון דמעיקרא הוי דאוריתא ועיקר הגאולה הוא דאם אכלה בלא הסבה שצריך לחזור ולאכול ממנה בהיסבה. אבל ביין שאינו אלא דרבנן מספקא לן, ולכל הפחות בין שלישי לרביעי שאסור לשתות נראה דאינו חוזר אבל קודם הסעודה צריך לחזור ולשתות בהסבה (ש"ע ב' כוסות ראשונות יחזור וישתה בהסבה בלא ברכה וכן במצה). ז) ואפי' ברבו שאינו מובהק מדלא פליג תלמו' לחייב תלמיד רק בשוליא דנגרי דהיינו תלמיד של מלאכה אבל תלמיד של הלכה לא. ח) ולענין לשתות מים אחר כל הסדר יש רוצי' לאסור משום הפגת טעם מצה של אפיקומן שהיא במקום הפסח ותנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ומיהו אומר ר"י דלא שייך הפגת טעם גבי שתייה ואפילו יין מדקאמר בירושלמי טעמא דבין שלישי לרביעי לא ישתה משום שמא ישתכר ולא קאמר משום הפג' טעם, וגם תלמוד דפרי' מאי אפיקומן לא מפרש כ"א מידי דאכילה כגון גוזליא וקליות ואגוזים. ואפילו רב אלפס לא אסר כ"א שתיית יין משום דמחזי כמוסיף על ארבעה כוסות אבל מים לא אסור. וגדולי איבריא היו מחמירין ליזהר גם ממים ופוק חזי מה עמא דבר. (ש"ע אין רשאי לשתות יין אלא מים וכל משקין דינם כיין). ט) פי' לעשותו עב כמו טיט. ובירושלמי קאמר אית דעבדי ליה רכה זכר לדם ואומר מורי רבי יחיאל דהא והא איתא דבתחלה בשעת עשייתו עושה אותה עב ואחר כך בשעת טבול מקלשין אותו ביין ועושין אותו רך. י) וצריך לשקוע. וטבול ראשון בחומץ. ורז"ל מטבילין גם בכריכת מצה ומרור בחרוסת (ש"ע דאין לטבול).
